בהתבוננות “מקיימת” מעבירה שנת השמיטה הקדומה שורה של מסרים חשובים:
- משאבי טבע – שנת השמיטה עונה על השאלה “למי שייכים משאבי הטבע” בתשובה פשוטה – לא לאדם. האדמה נתפסת במקרא כיישות עצמאית שגם לה מגיע לשבות, אחת לשבע שנים – ומכאן שם המצווה “שבת הארץ”. בהתאמה לימינו ניתן להרחיב את הדיון לכלל משאבי הטבע של ישראל והיחס הראוי אליהם.
- שיקום ושימור – הפסקת עיבוד האדמה למחזור של שנה מדי שבע שנים, מאפשר לאדמה להשתקם משנות העיבוד האינטנסיבי, ולחזור לפוריות מיטבית. רעיון זה ניתן להרחבה אל כלל משאבי הטבע של ישראל הנמצאים במצב של זיהום או ניצול יתר.
- תרבות הצריכה – על מנת לקיים את מצוות השמיטה, היה צריך כל אדם מישראל לקבל על עצמו פשטות מרצון, למשך שלוש שנים לפחות (השנה השישית – אגירת המזון, השנה השביעית – שנת השמיטה, השנה השמינית – עד סיום המחזור החקלאי). ויתור חומרי למען רעיון רוחני, חברתי וסביבתי הינו רעיון חשוב לימינו, בחברת השפע.
