[נכתב כתגובה לבקשת נשיא ארה”ב לרכוש את אדמות השבט בשנת 1855]
איך תוכלו לקנות או למכור את השמים? את חמימות האדמה? הרעיון
זר לנו. איננו בעליהם של רעננות האוויר או נצנוץ המים; איך תוכלו
לקנותם מעמנו? אנו נחליט בזמננו. כל חלק מאדמה זו קדוש לבני עמי.
כל מחט אורן בוהקת, כל חוף חולי, כל הערפילים בעובי היער, כל
קרחת יער, כל זמזום חרק קדוש בזיכרונם של בני עמי.
אנו יודעים כי האדם הלבן אינו מבין את דרכינו. כל חלקת אדמה זהה
עבורו לאחרת, שכן הוא זר הבא בלילה ולוקח מן האדמה את שהוא
צריך. הארץ אינה אחותו, אלא אויבתו, ומשכבש אותה, הוא נע הלאה.
הוא עוזב את קברות אבותיו, ונשימת ילדיו נשכחת. מראה עריכם
מכאיב לעיני האדם האדום. אך ייתכן שהאדם האדום הוא פרא, ולכן
אינו מבין.
אין מקום שקט בערי האדם הלבן. אין מקום להאזין לעלי האביב או
למשק כנפי חרק. אך אני פרא ולכן איני מבין – הטרטור רק נראה
כי הוא מכאיב לאוזן. מהו טעם החיים אם אין אדם יכול לשמוע את
המיית התור או את ויכוחי הצפרדעים סביב האגם בליל? האדם האדום
מעדיף את הצליל הרך של הרוח שהצטללה מגשם בצהרי יום, או
שבושמה במחטי אורן; האוויר יקר לאדם האדום, שכן הכול חולקים
נשימה אחת: החיות, העצים ובני האדם. נראה כי האדם הלבן אינו
מבחין באוויר שהוא נושם; כגוסס ימים רבים – הוא אדיש לצחנה.
כל הדברים קשורים זה בזה. מה שקורה לארץ קורה לבני הארץ…
כשייעלם מן האדמה אחרון אדומי העור, וזיכרונו יהי לצל ענן החולף
מעל למישור, חופים ויערות, אלו עוד יחזיקו את רוחם של בני עמי,
שכן הם אהבו את האדמה כשם שתינוק אוהב את פעימת הלב של
אמו. אם נמכור את אדמתנו, אהבו אותה כשם שאנו אהבנו. דאגו לה
כשם שאנו דאגנו. החזיקוה בזיכרונכם כשם שהיא כשקיבלתם אותה
מעמנו. ועם כל כוחכם, אונכם ולבכם – שימרו אותה לילדיכם ואהבו
אותה כשם שהאל אוהב את כולנו. דבר אחד אנו יודעים: אלוהינו הוא
אחד. אדמה זו יקרה לו. אפילו האדם הלבן אינו יכול להימלט מהגורל
המשותף לכול.