“הניגוד המתמיד שבין השמיעה האידאלית להכרזה של חסד ואמת, חמלה ורחמים, לבין הנגישה והכפיה ולחץ הקפדה של קניין ורכוש, המוכרחים להיראות בעולם המעשי, גורם הרחקה לאור האלוקי מתכונת הכרתה הציבורית של האומה, שהרחקה זו מפעפעת כארס גם במוסרם של היחידים. הנה הפסקת הסדר החברתי בצדדים ידועים, מתקופה לתקופה, מביאה לאומה זו, כשהיא מסודרת על מכונה, לידי עלייתה העצמית…
שנת שקט ושלווה, באין נוגש ורודה, ‘לא יגוש את רעהו ואת אחיו, כי קרא שמיטה לד”. שנת שוויון ומרגוע, התפשטות הנשמה בהרחבתה אל היֹשר האלקי המכלכל חיים בחסד, אין רכוש פרטי מסוים, ולא זכות קפדנית, ושלום אלקי שורר על כל אשר נשמה באפו… אין חילול קודש של קפדנות רכוש פרטי בכל תוצאות-יבולה של שנה זו, וחמדת העושר, המתגרה על ידי המסחר, משתכחת, ‘לאכלה ולא לסחורה'”