מובילי “השמיטה הישראלית” דבקים בערכים סוציאליים ואקולוגיים הנובעים לדעתם מהשמיטה, אך האמת היא שמדובר במצווה אנטי־חברתית בעליל
ארגונים רבים חברו לאחרונה לפרויקט הנקרא “שמיטה ישראלית”. ארגונים אלה פועלים כדי להפיח רוח של נתינה, התחשבות חברתית, תרומה לקהילה ול”אחר”, אקולוגיה וערכים סוציאליים ואוניברסליים דומים, בזיקה למצוות השמיטה. יש לי כמובן רק מילים טובות וקריאת “הידד” ליוזמה ברוכה זו, ואיחולי הצלחה רבתי. חס לי מלתקוע מקלות “בגלגלי המהפכה” או לעמעם מוטיבציה, אבל אני חש צורך לקרוע את המסווה ואת הפלטפורמה ולהכריז כי אין לכל אלו (כמעט) דבר עם מצוות השמיטה שנצטוינו בה בתורתנו. אפשר לשאוב השראה לערכים נכבדים אלו ממצוות השבת, למשל, ממעשר כספים, מאיסורי ריבית ו”בל תשחית” וממקורות הלכתיים ומדרשיים בכל מרחבי התורה שבכתב ושבעל פה, אבל השמיטה איננה מקור להשראה זו.
נפתח בפן הכלכלי. מצוות שמיטת קרקעות, שהיא גזרת “רעב חלקי מרצון”, מנוגדת לכל תפיסה כלכלית וחברתית. הימנעות מחרישה וזריעה, הפקרת היבול, הפסקת המסחר בו, איסור יצוא תוצרת חקלאית לחו”ל – כל אלו אינם כלכליים בעליל. גם הנימוק האקולוגי הנזכר במורה הנבוכים לרמב”ם (חלק ג פרק לט), “שתוסיף הארץ תבואתה ותתחזק בעומדה שמוטה”, דומה שאיננו מאושר כיום על ידי מדריכים חקלאיים המעדיפים שינוי מחזור זרעים ולא הוברה. בוודאי נימוק זה “חלש” בימינו כאשר החקלאות היא עתירת תוספים מלאכותיים.
טענה מוחצת כנגד המשמעות החברתית או האקולוגית היא חיוב שמיטה רק בארץ. כלום מחוץ לגבולותינו בטלו ערכי החברה והאקולוגיה? אכן, ידוע ומקובל שטעמי הרמב”ם במורה הנבוכים אינם “מקודשים”, והסברו החקלאי להוברת האדמה לא ניתן לאמצו כיום. אגב, הנצי”ב בפירושו לתורה (העמק דבר ויקרא כה, ב) כתב להפך: “שבת לה’ – לא בשביל טובת הקרקע לנוח פעם אחת בשבע שנים, אלא בשביל דבר ה’ ורצונו”.
איגרות ראי"ה א, עמ' מה:
