שופעת השדמה שפע ברכה.

שדות לשדות יביעו ניב ותנובות שדי לראש אמיר.

זמרת הארץ בוקעת ועולה מהר וגבע.

הנה קמה הקמה וגם ניצבה,

אט ינועו שיבלי הזהב בנשוב הרוח,

כי כבד עליהם ראשם,

כי ציוה ד’ את ברכתו בשנה השישית.

סתיו. חרף. מטרות עז.

גשמי ברכה ישקו כל תלמי שדי,

ישברו רגבים צמאם.

לא גרעיני זרע ינבטו בסעיפי אדמה.

שוקטה למנוחה תשכב,

תתעורר עם רדת היורה,

תשתה, תרווה, ושקעה שוב בשנה עמוקה –

עצרת תהיה לה.

עצרת אונים וחוסן אייל.

לא נפתחו פתחי-קרקע. לא פלחו רגבים.

יד הברזל לא הפכתם.

מענית האיכר לא האריכה תלם על גביהם.

לא זרעו ולא שדדו –

אדמה כי לא תזריע . . .

אדמה – דממה.

דומם המרחב, מתייחד עם עצמו.

מן הדממה הדקה בנות-קול עולות,

פזמוני-דשא חרישים.

שיח השדה ממתיק שיח,

ומעטה הירק מדובב בלחש-רחש.

אי-שם יעלה גבעול ספיח, זכר לעליית שבלים.

בעצלתיים ינומו אילנות,

אחוזי-שרעפים יעמדו סרעפותיהם.

ענבים-נזירים בסעיפי גפן יפרו.

לא בסך יבואו קוצרים-בוצרים.

איש איש יעמר לו עומר לגולגולת.

מכסת אוכלו, די מחייתו.

גר כי יבוא בארץ וקטף מלילות בספיח.

עני כי ירעב

ובא אל כרם רעהו ובצר מענביו ונקף בראש זיתיו,

ואכל כנפשו שבעו, ואף אל כליו ייתן,

והיה לביתו לאוכלה,

ולבהמה אשר ברפתו.

– “כי קרא שמיטה לד’!”