בהתבוננות "מקיימת" מעבירה שנת השמיטה הקדומה שורה של מסרים חשובים:
* משאבי טבע – שנת השמיטה עונה על השאלה "למי שייכים משאבי הטבע" בתשובה פשוטה – לא לאדם. האדמה נתפסת במקרא כיישות עצמאית שגם לה מגיע לשבות, אחת לשבע שנים – ומכאן שם המצווה "שבת הארץ". בהתאמה לימינו ניתן להרחיב את הדיון לכלל משאבי הטבע של ישראל והיחס הראוי אליהם.
* שיקום ושימור – הפסקת עיבוד האדמה למחזור של שנה מדי שבע שנים, מאפשר לאדמה להשתקם משנות העיבוד האינטנסיבי, ולחזור לפוריות מיטבית. רעיון זה ניתן להרחיב אל כלל משאבי הטבע של ישראל – הנמצאים במצב של זיהום או ניצול יתר.
* תרבות הצריכה – על מנת לקיים את מצוות השמיטה, היה צריך כל אדם מישראל לקבל על עצמו פשטות מרצון, למשך שלוש שנים לפחות (השנה השישית – אגירת המזון, השנה השביעית – שנת השמיטה, השנה השמינית – עד סיום המחזור החקלאי). ויתור חומרי למען רעיון רוחני, חברתי וסביבתי הינו רעיון חשוב לימינו, בחברת השפע.
