הבסיס של שמיטת כספים אינו דין כללי של השמטת כל החובות פעם בשבע שנים כדי לתת ללווה התחלה חדשה. התורה דווקא מאד מקפידה להבטיח שהמלווה יכול לגבות את הלוואותיו תחת כל תנאי וכל הזמן – "שלא תנעול דלת בפני הלווין" (מסכת בבא בתרא דף קעה עמוד ב ודף קעו עמוד א). לכן בזמן תפוגת החוב המלווה גובה לא רק מכל המטלטלים שיש בבית הלווה, אלא גם גובה מן הקרקע, מן היורשים ואפילו במלווה בשטר מן הלקוחות – כמו שכתוב ברמב"ם "אין מרחמין מדין" (מלוה ולוה פרק א הלכה ד). יש הלכות בתורה שכן מעניקות לעני התחלה חדשה וטרייה כמו הענקת רכוש לעבד עברי אחרי שש שנים והחזרת שדה אחוזה ביובל, אבל לפי דעתי שמיטת כספים אינו אחד מהם.
המטרה של שמיטת כספים לפי רב יוסף בכור שור ואחרים (עיין חזקוני ודוד צבי הופמן) היא אך ורק לאפשר את שמיטת קרקעות. ההלכות של שמיטת כספים ושמיטת קרקעות הם סימביוזה – העשיר והחקלאי הם שותפים. בדרך כלל החקלאי לווה כל החורף כדי לפרנס את משפחתו בהתחלת השנה כשאין לו משכורת ופורע את חובותיו בסוף קיץ בזמן הקציר – "הזורעים בדמעה ברינה יקצרו"(תהלים קכו ה). אכן בשנת שמיטת קרקעות אסור לו לקצור או אפילו לסחור בפרות שביעית ולכן אין לו שום יכולת בשנה הזו לשלם את חובותיו. בגלל זה התורה יצרה סוג של הלוואה חדשה עם תנאים הרבה יותר טובים ללווה כדי לאפשר לחקלאי לשבות. התנאים של ההלוואה המיוחדת הזו היא שאסור למלווה לבקש את התשלום ופירעון החוב מהלווה מסוף שנת השמיטה. אלא שהלווה צריך (ואפילו חייב לפי ספר היראים – סימן רע"ח) לפרוע את חובו רק בזמן שיש לו את היכולת לשלם – כנראה בשנה השמינית והלאה אחרי שהוא מתאושש משנת השבתון. אבל התורה עדיין מצפה מהחקלאי לפרוע את חובתו כשטוב לו כמו שכתוב במסכת שביעית – "המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה ממנו".
לכן אני מאמין שבזמן הזה כשתקנות של היתר מכירה ואחרים כבר ביטלו את הקושי הכלכלי של החקלאי בשנת השמיטה, אין לנו צורך או אפילו מקום יותר לשמיטת כספים. אפשר אפילו לטעון שתקנת הפרוזבול גרם לתקנת היתר מכירה משום שברגע שהעשירים סרבו להשתתף במצווה שביעית דרך ההלוואה החדשה שנקראת הלוואת שביעית או שמיטת כספים, אין לחקלאי שום אפשרות לשמור הלכות שביעית. לכן לא הייתה ברירה לרב יצחק אלחנן ספקטור ואחרים אלא למצוא דרך לבטל את הלכות שמיטת קרקעות!
