מצוות השמיטה העתיקה חייבה כל חקלאי בארץ-ישראל לנטוש את שדהו אחת לשבע שנים, להפקיר את פרותיו, לתת לאדמה מנוחה ולאפשר לכל אדם להיכנס לשדה וליטול חלק מברכת האדמה. בסוף אותה שנה נמחקו החובות הכספיים ואנשים זכו להזדמנות חדשה מהבחינה הכלכלית. שנת השמיטה עצמה היוותה פסק זמן קולקטיבי, שאִפשר התמקדות בקידום ערכי משפחה, קהילה ורוח.
בחברת ימינו, בה רק שני אחוזים מהישראלים הם חקלאים, ושמיטת הכספים כבר בוטלה מזמן לטובת הפרוזבול, יש מקום לחזור ולהתחבר אל האוטופיה ששנת השמיטה מציעה לנו ולמשוך ממנה חיבורים אל ימינו.
האטת המירוץ לצורך חיבור לדברים שחשובים לנו באמת, הכרת תודה אל מול עולם הטבע והפחתת הצרכנות הפוגעת בו, או שמיטת זמן לטובת התנדבות הן רק חלק מהדרכים לתרגום רעיונות השמיטה לעולם המציאות.