מהות שמיטת כספים
מטרת ניר עמדה זה לטעון שסיבתה ומהותה של מצות שמיטת כספים הינה בתחום בין אדם למקום למרות שקיומה הלכה למעשה מתרחש בתחום שבין אדם לחברו.
במהלך השנים אימץ העולם המודרני את רעיון השבת והכיר בעובדה שביטול מלאכה ליום אחד עשוי אמנם לגרוע מן ההישגים הכלכליים אך יש בו תועלת חברתית שבעקיפין תורמת גם לכלכלה.
לעומת זאת, מצות שמיטת כספים איננה עולה בקנה אחד אפילו עם גישות כלכליות סוציאליסטיות . מצב בו חובות של אדם כלפי הזולת מתבטלים בתאריך מסויים באופן אבסולוטי, אינו מתקבל על פי ההיגיון האנושי. גם כאשר נקבעים הסדרי חוב הכרוכים במחיקת חובות, נוצר מנגנון הדואג כי המלווים יקבלו תמורה מסוימת מהשקעתם. לכן, אין בין מחיקת חובות של הסדרי חוב המתרחשים בימינו לשמיטת כספים המתרחשת בזמן קבוע ללא קשר למצב כלכלי. יתירה מזאת, דיני שמיטת הכספים מחייבים ביטול החובות לאדם הפרטי אך משמרים את חובות האדם לבית הדין כלומר לציבור. היגיון כלכלי יחייב תחילה לבטל את החובות לציבור (ראה יוזמות אקטואליות לשמיטת חובות לחברת חשמל וגורמים ציבוריים אחרים).
רבים הרואים את מצוות שמיטת כספים כחלק מדיני צדקה או עזרה לזולת. על כך יש לשאול: האם שמיטת חובות אחת לשבע שנים מהווה עזרה משמעותית לעני הזקוק לצדקה. התורה אמנם מצווה את האדם לא להמנע מלהלוות סמוך לשנת השמיטה: "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון" (דברים טו), אך כוונת הכתוב בדברים אלו היא למנוע תוצאת לוואי של שמיטת הכספים בשביעית (שנובעת מסיבה אחרת), המונעת מאנשים להלוות כספים בסמוך לשנת השמיטה. מכאן שדברי הכתוב אינם מתייחסים לשמיטת הכספים כחלק ממצות עזרה לאביון אלא עוסקים רק בהשפעתם על שיקול הדעת של המלווה לקראת שנת השמיטה.
שמיטת כספים – בין האדון האנושי לאדון העולם
לאור זאת, ברצוני לחזור לפתח דברי ולטעון כי מהות מצוות שמיטת כספים איננה נובעת ממצוות שבין אדם לחברו, אלא דווקא לקשר בין האדם לבורא.
תלות של חוב כספי עשויה ליצור מציאות של היררכיה אנושית בין לווה ומלווה, על כך אמרו חז"ל "עבד לווה לאיש מלווה'. . עבדות זו עלולה לגרום ללווה לראות במלווה את אדוניו ובכך לערער יחסי עבד אדון אחרים – היחסים בין עובד ה' לאדון עולם. אדנות של מלווה על הלווה סותרת את הפסוק: "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם". שמיטת הכספים נועדה אם כן, לקטוע יחסי אדנות –עבדות בין אדם לחברו על מנת להדגיש את אדנותו של בורא העולם. לפיכך, הגם ששמיטת כספים מתבטאת בפועל ביחסים כספיים בין בני אדם, לטענתי, שורשה ויסודה הינה בין אדם למקום.
כדי להדגים זאת נבחן את פשטות הפסוקים במצות שמיטת כספים.
במצות שמיטת כספים (דברים טו) הכתוב מדגיש שני אופיינים המיוחדים דווקא למצות ריבית:
1. "את הנכרי תגש" – הכתוב מדגיש את אחיך תשמיט אך את הנכרי תיגוש. קיימות מספר מצוות שחלות רק בין יהודים, אך רק במצווה זו הכתוב מדגיש באופן חיובי ששמיטת חובות לא חלה על הנכרי.
2. "אפס כי לא יהיה בך אביון כי ברך יברכך ה' בארץ אשר ה' אלקיך נתן לך נחלה לרשתה" – הקשר הישיר בין שמיטת כספים לירושת הארץ. בדרך כלל ירושת הארץ מוזכרת בתורה בהקשר של כלל המצוות, כאן מוזכרת ירושת הארץ בהקשר של מצווה ספציפית, שמיטת כספים.
(הערה: שני אופיינים הנ"ל נזכרים בצורה דומה גם במצוות ריבית המעיד על קשר בין מצוות שמיטה לאיסור ריבית. גם ריבית יכולה ליצור מצב של עבדות אך לא כאן המקום לדון בכך)
המצוות ככלל מבטאות את היחס בין האדון המצווה למקבל המצוות. קבלתם וקיומם מדגישות את קבלת אדנותו של המצווה. הנכרי איננו חייב במצוות כישראל , הנכרי איננו כלול במערכת יחסים שבין מקיים מצוות לאדונו. מכאן, נכרי שאינו מחויב במצוות גם איננו מושא לשמיטת כספים שמטרתה להגן על אדנות הקב"ה מפני אדנותם של בני האדם על זולתם.
גם ארץ ישראל מבטאת את הקשר המיוחד בין אדם מישראל המקיים מצוות ובין בורא העולם ולכן גם היא באה לידי ביטוי במצוות שמיטת כספים.
הקשר בין שמיטת כספים ליובל – מניעת אדנות אנושית
מקובל שהמונח שמיטה המוזכר בתורה בהקשר של שמיטת כספים כאמור "מקץ שבע שנים תעשה שמיטה", מתאר גם את שמיטת קרקעות. ואולם, בלשון התורה שמיטת קרקעות מופיעה בלשון שביתה ושבת, בעוד שמיטת כספים היא זו המופיעה בלשון שמיטה. בספרות חז"ל המונח שמיטה משמש לשמיטת קרקעות וכספים גם יחד.
הירושלמי משווה את שמיטת הכספים דווקא לדיני יובל. תלמוד ירושלמי שביעית פ"י ה"ב לט ע"ג: "דתני וזה דבר השמיטה שמוט, רבי אומ' שני שמיטין הללו שמיטה ויובל. בשעה שהיובל נוהג ,שמיטה נוהגת דבר תורה. פסקו היובלות שמיטה נוהגת מדבריהן". ההשוואה בין שמיטת כספים ליובל ממחישה את המהות המשותפת בין יובל לשמיטת כספים. כשם שיובל מחזיר את השדות לבעליהן המקוריים ומונע את האפשרות של אדנות נצחית של בני האדם, גם שמיטת כספים קוטעת את החוב ומונעת את אדנותו של המלווה על הלווה. בשני המקרים, קטיעת האדנות נעשית בתאריך קבוע מראש ואיננה קשורה למצבו הכלכלי חברתי של המחויב, ואיננה דורשת כל תהליך משפטי המצדיק את הצורך בפעולה זו, הכל מתוך מטרה לשמר את אדנותו של הבורא.
(הערה: בבלי גיטין לז ע"א תוספות שם ד"ה "בזמן" מסביר שהתלמוד משווה שמיטת כספים ליובל כירושלמי המובא לעיל)
סיכום
התורה דוגלת בכלכלה חופשית ומאפשרת לאדם גם למכור את עצמו לעבד באופן זמני על מנת לשפר את מצבו הכלכלי. ביטול החובות בשנה השביעית נתפס כסותר את הכלכלה החופשית, ונועד למצב את תפיסת אדנות ה' על העולם.
חשוב להדגיש כי חז"ל הצהירו כי גם חוב שנשמט בשמיטת כספים, הלווה רשאי ואך צריך להחזיר את החוב, אך החזרתו תלויה ברצונו בלבד, ולמלווה אסור להזכיר את החזרת החוב בשום צורה. מכאן ששמיטת כספים אינה מפקיעה את החוב אלא משחררת את הלווה מתלותו במלווה ומחזירה את יכולתו להתייחס לבורא כאדוניו היחיד.
