בתגובה ל"האוטופיה תחכה" מאת מרדכי מרמורשטיין, גיליון פרשת עקב
תיתי ליה לר' מרדכי מרמורשטיין על סיפור הגעגועים שסיפר על חורבנה של שמיטת הכספים. ולוואי שבניינה של מצווה חרבה זו היה זוכה לאותה תסיסה המלווה כיום את תקוות התחדשות העצים, האבנים והקרבנות של בית מקדשנו החרב.
אלא שהרמת הידיים המיואשת הזו מצטרפת לאותו ייאוש בעלים מהתחדשותה של התורה לכל תחומי החיים העכשוויים, וכמה מושפלת היא תורתנו שנדחקה מהעיסוק בשאלות המרכזיות של חיינו ונצטמצמה לשאלות בשר בחלב, גרמא בשבת ודומותיהן.
מבקש אני לקרוא תיגר על ויתור זה. צמצום זה של עולמנו התורני, בוודאי בדור גאולה, הוא בלתי נסבל, וכל עובד השם, החפץ לעובדו בכל לבבו ונפשו, חייב להתקומם כלפיו. לא אטען כי יש פתרון מקיף ומלא לשבר הזה אבל חובתנו למצוא את קצה החוט שיתחיל במלאכה ורמזים אליו נמצאים כבר במאמר.
לא לשמוט לנוחי דנקנר
ראשית, חשוב להבחין בין שמיטת החסד לשמיטה העסקית. ברור ששמיטת חוב לנוחי דנקנר וחבריו היא ההיפך הגמור של שאיפת הצדק של התורה. לא דיברה תורה בשוק ההון המודרני שבו ההלוואה היא רכיב חיוני של פיתוחו, וכל ניסיון לחדש בו את איסורי הריבית ואת שמיטת הכספים פוגע בתיקון העולם ולא מקרבו. בהלוואות מהסוג הזה ניחא בתקנות הפרוזבול, בהיתרי העסקה ודומיהם.
לעומת זאת יש צורך חיוני בהלוואת החסד. הלוואות שניתנות לאותם יחידים הנזקקים לתמיכתנו כדי להיחלץ מאשפתם. כאן חידוש מצוות השמיטה והריבית הוא דרך המלך.
מצוות התורה הסובבות את העני לא לקופת הצדקה הגלותית נתכוונו. המשותף לכל מתנות העניים, לאיסורי הריבית והנגישה, לשמיטה – על כל רכיביה – וליובל הוא שבסופו של דבר על העני החובה לעבוד ולשקם את עצמו. גם אם שַׁבְתְּ אלמנה וריקה מכול מארץ גלותך, הרי שאם תרצי לאכול עלייך לצאת אל השדה ולכתת רגלייך אחר הקוצרים כדי ללקט את הלקט והשכחה או לקצור את הפאה. אם לא תצאי לעמל זה אף אחד לא יעביר לחשבונך קצבה חודשית.
כמובן, היכולת לתרגם באופן ישיר מערכת צדק שהתורה הציעה לנו בכלכלה חקלאית לכלכלה פוסט תעשייתית היא בעייתית ביותר. ואכן, נדרש מאמץ יצירתי משותף של תלמידי חכמים וחכמי כלכלה כדי לנסות ולהחיות מחדש את המצוות האלו במציאות המורכבת של ימינו. אולם דווקא בתחום הממוני הישיר הדברים יחסית פשוטים. כאן כולנו יכולים לממש את תורת החסד שלנו באופן הפשוט ביותר. ההלוואה בשעת מצוקה איננה הופכת אותך ל"נתמך", אלא אדרבה – דווקא החובה להחזיר את חובך לרעך שהושיט לך את ידו אמורה לדרבן אותך לקום ולעשות מעשה כדי שתוכל לעמוד על רגליך ולהחזיר את חובך.
זוהי האנטי־תיזה לשיטת הקצבאות הנהוגה בימינו המחזקת את חולשתו של הנתמך במקום לקומם אותו. ואכן ישראל רחמנים בני רחמנים הקימו גמ"חים של הלוואות ללא ריבית וארגונים כ"פעמונים" המסייעים לנופלים לעמוד על רגליהם וללמוד משגיאותיהם. זוהי דרך המלך למימוש אפשרי אמיתי של הלוואת החסד ולקיום איסורי הריבית ומצוות השמיטה, מדאורייתא, כצעד ראשון וחשוב לקראת הנהגת כלכלה שלמה ברוח התורה. לכך יש לצרף מודלים כלכליים חדשנים כמו למשל בנקאות המיקרו־קרדיט לעסקים זעירים שפיתח זוכה פרס נובל מוחמד יונוס.
מרוץ העכברים
זהו רק צעד ראשון. פתרון גמ"חי מהסוג הזה איננו מחליף את אחריותה של מדינת הרווחה לאזרחיה. מערכת תמיכה שכזו יכולה להצליח ברמה הקהילתית, אך כאשר מדובר במערכת מדינתית מנוכרת הרי שאפשרויות הניצול לרעה כמו גם החשש לאבד את מי שייפול בין חורי הרשת הקהילתית מחייב פתרון רחב יותר שעל חכמי דורנו לפצח.
אבל הבעיה היא רחבה ויסודית בהרבה. מבלי להיכנס לטעמא דקרא הרי שברור שמצוות השמיטה איננה באה רק לתמוך בחלש אלא ליצור "יהודי חדש" השונה מהותית מה"צרכן" – כפי שהובא במאמר בשמו של ר' יהונתן אייבשיץ: "ועל ידה ידע איש הישראלי אשר ימֵינו כצל על הארץ, וגרים ככל אבותיו… ולה' הארץ ומלואו" .
צורבת את הנפש הסתירה המוחלטת בין הנחות היסוד הכלכליות שעליהן עומדת חברת השפע הצרכנית לבין האידיאה התורנית של "ויֵדע כי לא שלֵמוּת אנושי לעסוק בקבוץ הקִניָנים ולאסוף חמרים חמרים…".
מזה שנים, דווקא בגלל עיסוקי בטלוויזיה מסחרית שקיומה מותנה בעולם הפרסום העומד על פיתוי והסתה לצרכנות מותרות, אני תוהה מה היה קורה לכלכלה שלנו לו היה אכן מתממש חזונה של התורה לגבי יחס האדם לרכושו. מה היו התוצאות המקרו־כלכליות לו אכן היינו מצליחים לחנך את עם ישראל "להסתפק במועט" ולעצור את מרוץ העכברים שרובנו שבויים בו. ויש להודות על האמת, שבעניין זה ההבדלים בין החברה הדתית לחילונית אינם מהותיים.
האם במצב שכזה לא היינו נופלים לשפל המיתון? האם ניתן לקיים כלכלה מודרנית משגשגת על בסיס תודעת גרותנו על הארץ, המבוטאת בשיאה בשמיטה וביובל?
שאלה זו מחייבת התמודדות רחבה ועמוקה, שכן רק בפתרונה יכולה באמת לבוא גאולה לעולמנו האומלל. חובתנו להקים בתי מדרש שבהם נעסוק כולנו בתורה זו, תלמידי חכמים, מומחי כלכלה, פסיכולוגיה, תקשורת ושאר תחומים משיקים שיכולים להתחיל ביצירה יהודית כלכלית חדשה לגמרי, שתהיה גם בשורה לאנושות כולה שמייחלת לה. צריך להתחיל בכך כבר היום.
עם הנצח לא מפחד מאוטופיה, גם אם הדרך ארוכה והיא נוצרת קמעא קמעא.
אודי ליאון
